יום חמישי, 3 בספטמבר 2009
יום רביעי, 2 בספטמבר 2009
סיפור חיי צבי (גרימלנד) ארצי - חלק א'
נולדתי במושב בית יוסף בעמק בית שאן לפני שקמה המדינה בשנת 1945 . במושב הוריי גידלו עגבניות פרות ועופות (תרנגולות). במלחמת השחרור רק אבי נשאר להשתתף בהגנת המושב ואילו אנחנו - אימי, אחי הגדול אילן ,אחי הצעיר חנוך ואני- הפכנו לפליטים כי פינו אותנו מהמושב שהיה על הגבול עם ממלכת ירדן. בהתחלה היינו בכפר יחזקאל ואחר-כך עברנו לזכרון יעקב והתארחנו אצל משפחת סירי.
הוריי הצעירים עזבו את הקיבוץ אליו הגיעו מיד עם עליתם ארצה כחלוצים בחוסר כל. המקום הקרוב ביותר הייתה המושבה זיכרון יעקב.הוריי עמדו אובדי עצות ברחובה של המושבה.כאשר ניגש אליהם יהודי צעיר ממוצא תימני ושאלם:"חלוצים,למה תעמדו ותבכו?" והם סיפרו לו את סיפורם.הוא אמר להם:"בואו אחרי " והביא אותם לבית של הוריו (בית משפחת סירי).מאז הפכו בני משפחת סירי לבני המשפחה המאמצת שלנו. הסבים והסבתות הביולוגים שלנו הושמדו בשואה והגברת והאדון סירי הפכו לסבא ולסבתא שאני ושני אחיי אהבנו לנסוע אליהם בחופשים.
במלחמה נהרס כל מה שהיה במשק ואחרי המלחמה הוריי ניסו להתחיל הכול מהתחלה. בשנת 1951 היינו בנתניה אצל הדודה שלי בשיכון חיילים. באותו חורף ירד בכל הארץ שלג וגם בעמק בית שאן. אני זוכר את הדרך חזרה מנתניה למושב באוטובוס הקפוא. כשירדנו מהאוטובוס חיכה לנו אבא עם עגלה רתומה לסוס והסיע אותנו בתוך הלובן של השלג אל הבית. למחרת עמדתי ליד חלון והצצתי מבעד לזכוכית וראיתי בשלג הלבן את עקבות הצעדים של אחי אילן. לי לא הרשו לצאת לשלג כי הייתי קטן מדי. המראה היה אולי יפה אבל להוריי השלג היה אסון. כל היבול נהרס והדבר פגע בהוריי קשה מאוד והם החליטו לעזוב את החקלאות ולעבור לשיכון ותיקים בנתניה קרוב לשאר המשפחה (המשפחה של אחות אימי ומשפחתו של אחיה).
בשיכון הוריי גרו אבל עבדו במסעדה רחוקה באזור התעשייה "טוברוק" שבדרום נתניה.הם היו עוזבים את הבית מוקדם מאוד בבוקר ואנחנו היינו צריכים לקום ולהתארגן לבד לבית הספר ואחר כך גם להכין לאכול .בגלל שהיינו לבד אני ואחיי כל מיני ניסויים .למשל בגלל שכמו רוב הילדים אהבנו שוקולד ולקנות זה היה יקר, אז עשינו שוקולד לבד ממרגרינה קקאו וסוכר.ליד הבית היו שדות שבהם גידלו אבטיחים וגם בוטנים ומאחר ואהבתי בוטנים ובמיוחד בוטנים מסוכרים והיה לי בוטנים שאספנו מהשאריות בשדה עשיתי ניסוי בלהכין בוטנים מסוכרים לבד ואני אז רק בן 8. במהלך הניסיון התלקח הסוכר הרותח ובמקום ליהנות מבוטנים מסוכרים עבדתי מאוד קשה לנסות (בלי הרבה הצלחה) להעלים את כל הסימנים ולפזר את העשן הריחני שמילא את כל הבית.
את הלימודים התחלתי בבית הספר היסודי "אלומות" בשיכון. בית הספר היסודי "אלומות" היה עם מגמת חקלאות .למדנו חקלאות וגם עבדנו בחלקה החקלאית. בחלקה עבדנו בגידול ירקות ופירות וגם גידלנו כבשים. אני זוכר שיושב ראש הכנסת הראשון – קדיש לוז – ביקר בבית הספר ומאחר והוא היה מקיבוץ הביאו אותו גם לחלקה והוא עצר לידי ועניתי לו בהצלחה על השאלות המקצועיות ששאל אותי. אחרי שסיימתי את הבית ספר היסודי הלכתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי "אורט" שבאזור התעשייה של נתניה במגמת חשמל.בבית ספר זה למדו גם תלמידים מארצות אפריקה שבאו ללמוד בישראל. התלמידים מאפריקה היו באים לראות סרטים באולם הקולנוע שהיה בשיכון. באותם זמנים היה השם "כושי" שם נפוץ לכלבים. אני זוכר את המהומה שקמה בפעם הראשונה שהם באו לראות סרט. התלמידים מאפריקה רצו אחרי אחד הילדים במטרה להרביץ לו. בסוף הבנו למה, הם חשבו שהילד העליב אותם. הוא קרא לכלב שלו "כושי בוא" והם חשבו שהוא קורא להם בכינוי גנאי "כושי".
הוריי הצעירים עזבו את הקיבוץ אליו הגיעו מיד עם עליתם ארצה כחלוצים בחוסר כל. המקום הקרוב ביותר הייתה המושבה זיכרון יעקב.הוריי עמדו אובדי עצות ברחובה של המושבה.כאשר ניגש אליהם יהודי צעיר ממוצא תימני ושאלם:"חלוצים,למה תעמדו ותבכו?" והם סיפרו לו את סיפורם.הוא אמר להם:"בואו אחרי " והביא אותם לבית של הוריו (בית משפחת סירי).מאז הפכו בני משפחת סירי לבני המשפחה המאמצת שלנו. הסבים והסבתות הביולוגים שלנו הושמדו בשואה והגברת והאדון סירי הפכו לסבא ולסבתא שאני ושני אחיי אהבנו לנסוע אליהם בחופשים.
במלחמה נהרס כל מה שהיה במשק ואחרי המלחמה הוריי ניסו להתחיל הכול מהתחלה. בשנת 1951 היינו בנתניה אצל הדודה שלי בשיכון חיילים. באותו חורף ירד בכל הארץ שלג וגם בעמק בית שאן. אני זוכר את הדרך חזרה מנתניה למושב באוטובוס הקפוא. כשירדנו מהאוטובוס חיכה לנו אבא עם עגלה רתומה לסוס והסיע אותנו בתוך הלובן של השלג אל הבית. למחרת עמדתי ליד חלון והצצתי מבעד לזכוכית וראיתי בשלג הלבן את עקבות הצעדים של אחי אילן. לי לא הרשו לצאת לשלג כי הייתי קטן מדי. המראה היה אולי יפה אבל להוריי השלג היה אסון. כל היבול נהרס והדבר פגע בהוריי קשה מאוד והם החליטו לעזוב את החקלאות ולעבור לשיכון ותיקים בנתניה קרוב לשאר המשפחה (המשפחה של אחות אימי ומשפחתו של אחיה).
בשיכון הוריי גרו אבל עבדו במסעדה רחוקה באזור התעשייה "טוברוק" שבדרום נתניה.הם היו עוזבים את הבית מוקדם מאוד בבוקר ואנחנו היינו צריכים לקום ולהתארגן לבד לבית הספר ואחר כך גם להכין לאכול .בגלל שהיינו לבד אני ואחיי כל מיני ניסויים .למשל בגלל שכמו רוב הילדים אהבנו שוקולד ולקנות זה היה יקר, אז עשינו שוקולד לבד ממרגרינה קקאו וסוכר.ליד הבית היו שדות שבהם גידלו אבטיחים וגם בוטנים ומאחר ואהבתי בוטנים ובמיוחד בוטנים מסוכרים והיה לי בוטנים שאספנו מהשאריות בשדה עשיתי ניסוי בלהכין בוטנים מסוכרים לבד ואני אז רק בן 8. במהלך הניסיון התלקח הסוכר הרותח ובמקום ליהנות מבוטנים מסוכרים עבדתי מאוד קשה לנסות (בלי הרבה הצלחה) להעלים את כל הסימנים ולפזר את העשן הריחני שמילא את כל הבית.
את הלימודים התחלתי בבית הספר היסודי "אלומות" בשיכון. בית הספר היסודי "אלומות" היה עם מגמת חקלאות .למדנו חקלאות וגם עבדנו בחלקה החקלאית. בחלקה עבדנו בגידול ירקות ופירות וגם גידלנו כבשים. אני זוכר שיושב ראש הכנסת הראשון – קדיש לוז – ביקר בבית הספר ומאחר והוא היה מקיבוץ הביאו אותו גם לחלקה והוא עצר לידי ועניתי לו בהצלחה על השאלות המקצועיות ששאל אותי. אחרי שסיימתי את הבית ספר היסודי הלכתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי "אורט" שבאזור התעשייה של נתניה במגמת חשמל.בבית ספר זה למדו גם תלמידים מארצות אפריקה שבאו ללמוד בישראל. התלמידים מאפריקה היו באים לראות סרטים באולם הקולנוע שהיה בשיכון. באותם זמנים היה השם "כושי" שם נפוץ לכלבים. אני זוכר את המהומה שקמה בפעם הראשונה שהם באו לראות סרט. התלמידים מאפריקה רצו אחרי אחד הילדים במטרה להרביץ לו. בסוף הבנו למה, הם חשבו שהילד העליב אותם. הוא קרא לכלב שלו "כושי בוא" והם חשבו שהוא קורא להם בכינוי גנאי "כושי".
יום שלישי, 1 בספטמבר 2009
סיפור חיי צבי (גרימלנד) ארצי - חלק ב'
אחרי שסיימתי את בית הספר התגייסתי לצבא. חשבתי ורציתי לשרת בחייל חימוש כמו אחי הבכור אילן אבל הצבא ניתב אותי לקורס טייס. התחלתי במגמת טיס אבל אחרי ש"הצלחתי" לרסק את מערכת הנחיתה של מטוס "פייפר" הבינו שעדיף שלא אשב על ההגאים אלא רק לידם. העבירו אותי למגמת נווטים. עבודת הנווט האווירי באותם ימים הייתה מסובכת כי לא היו כל המכשירים האלקטרוניים והמחשבים שעושים היום את עבודת הנווט. למדנו לנווט גם ביום וגם בלילה, מעל היבשה ומעל הים. הניווט היה מבוסס על הרבה חישובים שהיינו חייבים לעשות באוויר ברעש של המנועים. התחלנו מעל עשרה את הקורס וסיימתי אותו לבד. למדתי לאהוב את הטיסה אבל המשכתי להתגעגע להנדסה.
במהלך נופש צוות אוויר במלון "רוזנשטיין" בנהרייה הכרתי את זהבה (אשתי ואם ארבעת ילדינו). זהבה הגיעה לאותו מלון לחופשת קיץ עם חברה. אני זוכר שראיתי את זהבה בפעם הראשונה בבגד ים. היא חזרה מהים ואני שיחקתי "פינג פונג" עם חבר מהטייסת. שאלתי אותה "איך המים?" והיא ענתה "רטובים". מבחינתי הסיפור התחיל ונגמר כאן, אך לימים הבנתי שעבור זהבה הוא רק התחיל. מספר חודשים אחרי הנופש הודיעו לי במערכת הקריזה של הטייסת שיש לי טלפון מאיזו בחורה. צריך לזכור שבאותם ימים לא היו הרבה טלפונים ובטח ובטח שלא היו טלפונים ניידים. כאשר ניגשתי לטלפון זהבה הייתה על הקו. היא אמרה לי שהיא ליד מכשיר טלפון והיא מנצלת את ההזדמנות להתקשר לכל העולם. רק אחרי שנים היא גילתה לי שכבר אז בנהרייה היא החליטה שאני האביר שלה על הסוס הלבן וששיחת הטלפון הייתה רק אלי. היא לא שיקרה כשאמרה שהיא מתקשרת לכל העולם כי כבר כשראתה אותי בפעם הראשונה בנהרייה היא החליטה שאני כל עולמה.
לאחר 9 חודשים של חברות הצעתי לזהבה נישואים והיא הסכימה.נישאנו לאחר מלחמת ששת הימים ב31 לאוקטובר בשנת 1967.לחתונה הזמנו רב צבאי אך הוא לא הגיע ,בתושייה של הרגע חטפנו רב מחתונה אחרת שנערכה באולם הסמוך.לחתונה הזמנו את משפחותינו,חברינו והיה שמח.לאחר החתונה נסענו לירח דבש בנתניה.יום למחרת קמתי בבוקר ונסעתי להיבחן בחינת בגרות בתנ"ך (שעברתי אותה בהצלחה).אחרי החתונה עברנו לגור בבסיס צבאי בחצרים שם הדרכתי נווטים צעירים.זהבה מספרת שכאשר יצאתי לטיסות לילה היא הייתה הולכת לישון אצל השכנים כי פחדה לישון לבד.
אחרי לידת בתי הבכורה ליאת עברנו לגור בשיכון המשפחות בבסיס הצבאי שבתל נוף. בתל נוף טסתי כנווט בטייסת מטוסי "נורד". מטוס ה"נורד" הוא מטוס הדוד המוזכר במערכון, על הקפטריה בטבריה, של הגששים מלהקת "הגשש החיוור". כאן נולד הבן שלנו עופר.
מאחר ורציתי להיות מהנדס חייל האוויר הסכים לממן את הלימודים שלי בטכניון חיפה, בתמורה שאני אמשיך לשרת בקבע אחרי הלימודים. במהלך הלימודים בטכניון גרנו זהבה אני וילדנו ליאת הבכורה ואחיה עופר בשכונת "רוממה" שבחיפה. במהלך הלימודים בטכניון חיינו חיי משפחה מאוד מאושרים כי היה לנו הרבה זמן להיות עם הילדים ולטייל איתם בטבע על הכרמל. לקראת סיום הלימודים בטכניון נולדה ביתנו יעל. בסיום השנתיים הראשונות בלימודים בחיפה פרצה מלחמת יום כיפור. כתוצאה מהמלחמה חזרתי למשך כמעט שנתיים לטוס בחייל האוויר ולאחר מכן חזרתי והשלמתי את הלימודים בפקולטה להנדסה אווירונאוטית ב"טכניון" שבחיפה. אחרי סיום הלימודים חזרתי שוב לשרת בחייל האוויר - שירתי בתפקידי טיסה במקביל לתפקידים הנדסיים במערך הניסויים של חייל האוויר - ובמקביל עברנו לביתנו בראשון לציון. בתפקידי האחרון הייתי מפקד המתקן – שעכשיו כבר מותר לספר – ממנו משגרת ישראל טילים וגם לווינים לחלל. לקראת השחרור משרות הקבע הספקתי להשתתף ב"מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה משטח סודן לישראל. המשימה הייתה סודית ואני לא יודע מה מותר ומה אסור ולכן לא ארחיב.
בראשון לציון נולדה ביתנו הרביעית בת הזקונים עדי.בגלל שבית הספר בראשון לציון היה רחוק מאוד מהבית שלנו הסכמתי להצעה של זהבה לעבור לכוכב יאיר, כי הבית שקנינו בכוכב יאיר היה קרוב מאוד למרכז ולבית הספר. השתחררתי כפנסיונר של צה"ל, אחרי 23 שנות שירות. כיום אני וזהבה עדיין גרים בכוכב יאיר ואנו נהנים מטיולים בארץ ובעולם ומהילדים והנכדים.
במהלך נופש צוות אוויר במלון "רוזנשטיין" בנהרייה הכרתי את זהבה (אשתי ואם ארבעת ילדינו). זהבה הגיעה לאותו מלון לחופשת קיץ עם חברה. אני זוכר שראיתי את זהבה בפעם הראשונה בבגד ים. היא חזרה מהים ואני שיחקתי "פינג פונג" עם חבר מהטייסת. שאלתי אותה "איך המים?" והיא ענתה "רטובים". מבחינתי הסיפור התחיל ונגמר כאן, אך לימים הבנתי שעבור זהבה הוא רק התחיל. מספר חודשים אחרי הנופש הודיעו לי במערכת הקריזה של הטייסת שיש לי טלפון מאיזו בחורה. צריך לזכור שבאותם ימים לא היו הרבה טלפונים ובטח ובטח שלא היו טלפונים ניידים. כאשר ניגשתי לטלפון זהבה הייתה על הקו. היא אמרה לי שהיא ליד מכשיר טלפון והיא מנצלת את ההזדמנות להתקשר לכל העולם. רק אחרי שנים היא גילתה לי שכבר אז בנהרייה היא החליטה שאני האביר שלה על הסוס הלבן וששיחת הטלפון הייתה רק אלי. היא לא שיקרה כשאמרה שהיא מתקשרת לכל העולם כי כבר כשראתה אותי בפעם הראשונה בנהרייה היא החליטה שאני כל עולמה.
לאחר 9 חודשים של חברות הצעתי לזהבה נישואים והיא הסכימה.נישאנו לאחר מלחמת ששת הימים ב31 לאוקטובר בשנת 1967.לחתונה הזמנו רב צבאי אך הוא לא הגיע ,בתושייה של הרגע חטפנו רב מחתונה אחרת שנערכה באולם הסמוך.לחתונה הזמנו את משפחותינו,חברינו והיה שמח.לאחר החתונה נסענו לירח דבש בנתניה.יום למחרת קמתי בבוקר ונסעתי להיבחן בחינת בגרות בתנ"ך (שעברתי אותה בהצלחה).אחרי החתונה עברנו לגור בבסיס צבאי בחצרים שם הדרכתי נווטים צעירים.זהבה מספרת שכאשר יצאתי לטיסות לילה היא הייתה הולכת לישון אצל השכנים כי פחדה לישון לבד.
אחרי לידת בתי הבכורה ליאת עברנו לגור בשיכון המשפחות בבסיס הצבאי שבתל נוף. בתל נוף טסתי כנווט בטייסת מטוסי "נורד". מטוס ה"נורד" הוא מטוס הדוד המוזכר במערכון, על הקפטריה בטבריה, של הגששים מלהקת "הגשש החיוור". כאן נולד הבן שלנו עופר.
מאחר ורציתי להיות מהנדס חייל האוויר הסכים לממן את הלימודים שלי בטכניון חיפה, בתמורה שאני אמשיך לשרת בקבע אחרי הלימודים. במהלך הלימודים בטכניון גרנו זהבה אני וילדנו ליאת הבכורה ואחיה עופר בשכונת "רוממה" שבחיפה. במהלך הלימודים בטכניון חיינו חיי משפחה מאוד מאושרים כי היה לנו הרבה זמן להיות עם הילדים ולטייל איתם בטבע על הכרמל. לקראת סיום הלימודים בטכניון נולדה ביתנו יעל. בסיום השנתיים הראשונות בלימודים בחיפה פרצה מלחמת יום כיפור. כתוצאה מהמלחמה חזרתי למשך כמעט שנתיים לטוס בחייל האוויר ולאחר מכן חזרתי והשלמתי את הלימודים בפקולטה להנדסה אווירונאוטית ב"טכניון" שבחיפה. אחרי סיום הלימודים חזרתי שוב לשרת בחייל האוויר - שירתי בתפקידי טיסה במקביל לתפקידים הנדסיים במערך הניסויים של חייל האוויר - ובמקביל עברנו לביתנו בראשון לציון. בתפקידי האחרון הייתי מפקד המתקן – שעכשיו כבר מותר לספר – ממנו משגרת ישראל טילים וגם לווינים לחלל. לקראת השחרור משרות הקבע הספקתי להשתתף ב"מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה משטח סודן לישראל. המשימה הייתה סודית ואני לא יודע מה מותר ומה אסור ולכן לא ארחיב.
בראשון לציון נולדה ביתנו הרביעית בת הזקונים עדי.בגלל שבית הספר בראשון לציון היה רחוק מאוד מהבית שלנו הסכמתי להצעה של זהבה לעבור לכוכב יאיר, כי הבית שקנינו בכוכב יאיר היה קרוב מאוד למרכז ולבית הספר. השתחררתי כפנסיונר של צה"ל, אחרי 23 שנות שירות. כיום אני וזהבה עדיין גרים בכוכב יאיר ואנו נהנים מטיולים בארץ ובעולם ומהילדים והנכדים.
הירשם ל-
רשומות (Atom)