יום רביעי, 2 בספטמבר 2009

סיפור חיי צבי (גרימלנד) ארצי - חלק א'




נולדתי במושב בית יוסף בעמק בית שאן לפני שקמה המדינה בשנת 1945 . במושב הוריי גידלו עגבניות פרות ועופות (תרנגולות). במלחמת השחרור רק אבי נשאר להשתתף בהגנת המושב ואילו אנחנו - אימי, אחי הגדול אילן ,אחי הצעיר חנוך ואני- הפכנו לפליטים כי פינו אותנו מהמושב שהיה על הגבול עם ממלכת ירדן. בהתחלה היינו בכפר יחזקאל ואחר-כך עברנו לזכרון יעקב והתארחנו אצל משפחת סירי.

הוריי הצעירים עזבו את הקיבוץ אליו הגיעו מיד עם עליתם ארצה כחלוצים בחוסר כל. המקום הקרוב ביותר הייתה המושבה זיכרון יעקב.הוריי עמדו אובדי עצות ברחובה של המושבה.כאשר ניגש אליהם יהודי צעיר ממוצא תימני ושאלם:"חלוצים,למה תעמדו ותבכו?" והם סיפרו לו את סיפורם.הוא אמר להם:"בואו אחרי " והביא אותם לבית של הוריו (בית משפחת סירי).מאז הפכו בני משפחת סירי לבני המשפחה המאמצת שלנו. הסבים והסבתות הביולוגים שלנו הושמדו בשואה והגברת והאדון סירי הפכו לסבא ולסבתא שאני ושני אחיי אהבנו לנסוע אליהם בחופשים.

במלחמה נהרס כל מה שהיה במשק ואחרי המלחמה הוריי ניסו להתחיל הכול מהתחלה. בשנת 1951 היינו בנתניה אצל הדודה שלי בשיכון חיילים. באותו חורף ירד בכל הארץ שלג וגם בעמק בית שאן. אני זוכר את הדרך חזרה מנתניה למושב באוטובוס הקפוא. כשירדנו מהאוטובוס חיכה לנו אבא עם עגלה רתומה לסוס והסיע אותנו בתוך הלובן של השלג אל הבית. למחרת עמדתי ליד חלון והצצתי מבעד לזכוכית וראיתי בשלג הלבן את עקבות הצעדים של אחי אילן. לי לא הרשו לצאת לשלג כי הייתי קטן מדי. המראה היה אולי יפה אבל להוריי השלג היה אסון. כל היבול נהרס והדבר פגע בהוריי קשה מאוד והם החליטו לעזוב את החקלאות ולעבור לשיכון ותיקים בנתניה קרוב לשאר המשפחה (המשפחה של אחות אימי ומשפחתו של אחיה).

בשיכון הוריי גרו אבל עבדו במסעדה רחוקה באזור התעשייה "טוברוק" שבדרום נתניה.הם היו עוזבים את הבית מוקדם מאוד בבוקר ואנחנו היינו צריכים לקום ולהתארגן לבד לבית הספר ואחר כך גם להכין לאכול .בגלל שהיינו לבד אני ואחיי כל מיני ניסויים .למשל בגלל שכמו רוב הילדים אהבנו שוקולד ולקנות זה היה יקר, אז עשינו שוקולד לבד ממרגרינה קקאו וסוכר.ליד הבית היו שדות שבהם גידלו אבטיחים וגם בוטנים ומאחר ואהבתי בוטנים ובמיוחד בוטנים מסוכרים והיה לי בוטנים שאספנו מהשאריות בשדה עשיתי ניסוי בלהכין בוטנים מסוכרים לבד ואני אז רק בן 8. במהלך הניסיון התלקח הסוכר הרותח ובמקום ליהנות מבוטנים מסוכרים עבדתי מאוד קשה לנסות (בלי הרבה הצלחה) להעלים את כל הסימנים ולפזר את העשן הריחני שמילא את כל הבית.

את הלימודים התחלתי בבית הספר היסודי "אלומות" בשיכון. בית הספר היסודי "אלומות" היה עם מגמת חקלאות .למדנו חקלאות וגם עבדנו בחלקה החקלאית. בחלקה עבדנו בגידול ירקות ופירות וגם גידלנו כבשים. אני זוכר שיושב ראש הכנסת הראשון – קדיש לוז – ביקר בבית הספר ומאחר והוא היה מקיבוץ הביאו אותו גם לחלקה והוא עצר לידי ועניתי לו בהצלחה על השאלות המקצועיות ששאל אותי. אחרי שסיימתי את הבית ספר היסודי הלכתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי "אורט" שבאזור התעשייה של נתניה במגמת חשמל.בבית ספר זה למדו גם תלמידים מארצות אפריקה שבאו ללמוד בישראל. התלמידים מאפריקה היו באים לראות סרטים באולם הקולנוע שהיה בשיכון. באותם זמנים היה השם "כושי" שם נפוץ לכלבים. אני זוכר את המהומה שקמה בפעם הראשונה שהם באו לראות סרט. התלמידים מאפריקה רצו אחרי אחד הילדים במטרה להרביץ לו. בסוף הבנו למה, הם חשבו שהילד העליב אותם. הוא קרא לכלב שלו "כושי בוא" והם חשבו שהוא קורא להם בכינוי גנאי "כושי".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה